באש ובמים- יוסל ברגנר

באש ובמים

מציוריו העכשוויים של יוסל ברגנר

ד"ר דורון לוריא

"חייזרים פלשו מן המאדים ונראו לאחרונה בסביבות רח' גורדון בתל-אביב!"

כך, מן הסתם, היה פותח אורסון וולס, בקולו העמוק והדרמטי, גירסה עדכנית ל"מלחמת העולמות" - תסכית הרדיו המפורסם ששודר לראשונה בארה"ב בליל ה-30 באוקטובר 1938, לכבוד "ליל כל הקדושים" שחל למחרת, בתחנת הרדיו של CBS. תסכית הרדיו, שהיה מבוסס על ספרו של ה. ג'. וולס (אין קרבת משפחה בינו לבין אורסון וולס!) בשם "מלחמת העולמות" - זכור כיום יותר בפי העם בתור "הפלישה מן המאדים". התסכית היה במתכונת של שידור אירוע חי תוך פריצה לשידור באמצע תוכנית מוזיקלית. אורסון וולס היה השדר (האמיתי כביכול) ועשה זאת בצורה כה משכנעת, עד שהתעוררו פאניקה, בהלה ומנוסה בקרב אזרחים רבים מבתיהם באזור ניו יורק וניו ג'רזי. "המשמר הלאומי" נקרא להילחם ב"פולשים" מן המאדים, היו שהצטופפו בפחד בתפילות המוניות והיו אף כאלה שניסו להתאבד.

ובכן, אל דאגה! ה"חייזרים" של יוסל ברגנר אינם אלא ברזים לכיבוי-אש, מאלה המוצבים על מדרכות ערינו, מוכנים לשעת חירום. מספר יוסל: "אני הולך לי לתומי ברחובות, והברזים הללו תמיד הסתכלו אליי. יש להם ראשים ואפילו זרועות. מעניין, כולם הרי רואים את אותם ברזים, אולם אני מניח שאני היחידי שאצלו הם הופכים ליצורים אנושיים ממש, גם אם מעט מוזרים. אחרי הכל – הם עטויים בפסים בצבעי אדום-לבן". מצויד בתובנה זו – אני מביט שוב סביבי בסטודיו הקטן והצפוף של יוסל הממוקם בבית ישן ברח' ביל"ו בתל-אביב, ומבין שאין כמו יוסל כדי להפיח רוח חיים אפילו באביזרי אינסטלציה דוממים, עשויים ברזל. לפתע גם אני חש שהיצורים הללו נועצים בי את עיניהם, למרות שחלקם קיקלופים (כלומר - בעלי עין אחת בלבד, במרכז), וחלקם נראים יותר כמו "שנורקל" של צוללת, שגם תפקידו הוא להתבונן ולסרוק את המרחב. עתה גם התחלתי לגלות בתמונות אלו "משפחות" שלימות של היצורים הללו – ברז, ברזית וברזון קטן הניצב ביניהם. חלקם נראים צוחקים, חלקם בוכים וחלקם אף נראים (משום מה) קצת שיכורים. הבנתי שאני בצרות. בתמונה אחרת ראיתי שלושה ברזים, שלפתע התחברו בדמיוני עם המסורת האמנותית הנוצרית של תיאור "שלושת הצלבים" (הצלב של ישו והצלבים עליהם הומתו שני הגנבים – מימינו ומשמאלו). וינסנט ון גוך, בציירו זוג נעליים, טען (במכתב לאחיו תאו) שאין המדובר ב"טבע דומם" אלא ב"דיוקן של נעליים". גם במקרה שלפנינו – לא היה לי יותר ספק שמדובר ב"דיוקנאות של ברזים לכיבוי אש".

מוסיף יוסל ומספר: "אני התחלתי להתעניין בברזים האלה הרבה לפני השריפה הגדולה בכרמל – אותה שריפה שחידדה את הצורך באמצעי-חירום שכאלה בכל מקום. התחלתי לציירם, ואז קרה גם לי אסון קטן. יום אחד, בהיותי לבד בסטודיו, נפלתי על הרצפה. הפגיעה בירך הייתה מזערית לעומת העובדה שמייד נמחצתי תחת כל הקנבסים של תמונות הברזים שהקיפוני ואשר התמוטטו ונפלו עליי. נהייתי פחוס ושטוח כמו אחת הפומפיות מציוריי הקודמים, ואני מניח שזה גם נראה סוריאליסטי בהתאם. תהיתי למי אוכל לצלצל לעזרה (הטלפון היה לידי, אבל ידעתי שאשתי אודרי איננה בבית) ונוכחתי לדעת שאינני זוכר בעל-פה אף מספר טלפון, וכך התחלתי להפנים שכל המצב בו אני נמצא כרגע – חסר ישע, על הרצפה, קבור מתחת לתמונותיי וחסר-יכולת להזעיק עזרה – הוא בעצם מצב די אידיוטי...".

אש ומים הינם, כידוע – ניגודים. הם מתקשים לחיות בצוותא. הם גם שניים מתוך "ארבעת היסודות" מהם מורכב הטבע, לפי חכמי יוון העתיקה (שני היסודות האחרים הינם אדמה ואוויר). לפי תיאוריה זו, שפותחה עוד במאה החמישית לפני הספירה על-ידי אמפדוקלס ואומצה מאוחר יותר על-ידי אריסטו – כל החומר בעולם נוצר מארבעת היסודות הללו. אפילו ספרות הקבלה אצלנו אימצה רעיון זה, ואף מצאה הקבלה בין ארבעת היסודות לבין ארבע רוחות השמים ואפילו לארבעת מלאכי השרת (רפאל, אוריאל, מיכאל וגבריאל). 

המושג "באש ובמים" נושא עמו קונוטציות רבות, ביהדות ובכלל. בני זוג מבטיחים לעיתים בחתונתם זה לזו ללכת "באש ובמים" (כלומר – בכל מצב, בטוב וברע כאחד) אחד אחרי השני. רבי אמנון ממגנצא (מיינץ, גרמניה), אשר לפי המסורת חי בימי הביניים - בשלהי המאה העשירית או בראשית המאה ה-11, חיבר ברגעיו האחרונים, לאחר שעונה קשות וגפיו קוצצו באכזריות על-ידי ההגמון המקומי, את התפילה הקשורה יותר מכל ליום הכיפורים שלנו: "ונתנה תוקף".

"וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם, כִּי הוּא נוֹרָא וְאָיום

וּבוֹ תִּנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ, וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ וְתֵשֵׁב עָלָיו בְּאֱמֶת...

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן, כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן

מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת, מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ

מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ, מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה

מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא, מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה, מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה..."

הזמר-המשורר היהודי בן זמננו ליאונרד כהן – אחד מחמשת "היהודים הגדולים" בתולדות הרוק, פופ ובלוז האמריקנים של המחצית השניה של המאה העשרים (האחרים הם רוברט צימרמן, המתקרא בוב דילן, פול סיימון, ניל דיאמונד ולו ריד) הפך את "ונתנה תוקף" לשיר לו קרא "מי באש" (תרגום לעברית: אורי דותן בוכנר). שיר זה, שנכתב לאחר מלחמת יום הכיפורים, דן בגורליות של החיים מול המוות, באופני המוות השונים הצפויים לנו, ובכלל – בגורלו של אדם:

"ומי באש, מי במים

מי לאור חמה, מי בליל אפלה

מי בסבל רב, מי סתם כך

מי ביום פריחה אביבית, מי בגסיסה איטית

ומה אומַר? מי הוא זה, מי המבקש…"?

בעצם, יש משהו אפוקליפטי בנושא של ברזים-לכיבוי-אש, הפזורים להם ברחובותינו, שכן תכלית קיומם ויעודם היא ציפיה לקטסטרופה כלשהי, לאש יום הדין. בציורי הברזים של יוסל ברגנר נראים לעיתים שמי-תכלת אידיליים-פסטוראליים ולעיתים – שמים דרמטיים, אדומים כדם. האם אכן מדובר בשריפה? או אולי אף באיזכור לשיר "אונדזער שטעטל ברענט" ("העיירה בוערת"), שנכתב במקור באידיש בשנת 1938 על ידי המשורר היהודי-פולני מרדכי גבירטיג בעקבות פוגרום פשיטיק(Przytyk), ומתחיל בשורות הבאות:

"ס'ברענט, ברידער, עס ברענט, אוי אונדזער שטעטל, נעבעך, ברענט..."

ובעברית (בתרגומו של אברהם לוינסון): " שְׂרֵיפָה, אָחִים, שְׂרֵיפָה! עֲייָרָתֵנוּ בּוֹעֵרָה כֻּלָּהּ…"

ובכלל, בסדרתו הנוכחית מתכתב יוסל עם סמלים ועם פרוייקטים שונים בעברו: המלאך המכונף המחזיק תפוח-עץ בחיקו לקוח מתוך ספרו של אבא קובנר: "המלאך הקטן מיכאל", אותו אייר יוסל בשנות החמישים. מוטיבים אחרים מאזכרים את איוריו של יוסל לספר "מזל דגים" של ש"י עגנון. בתמונות אחדות משקיפות הנערות המפורסמות (מציורים קודמים של יוסל) זולגות-הדמעה מבעד לחלונות ובחלק מן התמונות מתעופפים עורבים שחורים (אחרי הכל – הברזים שבתמונות נועדו לשעת חירום, לקידום פניו של אסון אפשרי) או סתם ציפורים "היצ'קוקיות" מזרות אימה מעל ברזי האש (יוסל: "ציפורים בכלל, ועורבים בפרט – הצטיירו בעיניי מאז ומתמיד כאויבים"). 

יוסל ברגנר הינו הנציג האחרון לדור ה-OLD MASTERS שלנו. החברים שנהגו ללגום אתו ב"כסית" ברובם כבר אינם אתנו, ומי מאתנו אינו מתגעגע לאותה הוויה תרבותית שנעלמת מאתנו אט-אט, הווייה שכללה את מיטב חבריו של יוסל – דמויות כגון ניסים אלוני, יוסי בנאי ורבים וטובים אחרים.

השיחות עם יוסל הן חוויה בפני עצמה ואף הן סוריאליסטיות-משהו. כאשר יוסל מנסה להפיק מפיו משפט מורכב אך קוהרנטי (וזאת לדעת: משפט רגיל של יוסל מתחיל בעברית, עובר לאידיש ומסתיים באנגלית), שינסה להסביר מה הוא רצה להגיד בציורים אלה – תוך כדי כך מדלגת מחשבתו ונודדת ללא אזהרה מוקדמת למחוזות אחרים, ולאחר המילה הרביעית בערך עוצר יוסל ושואל אותי: "סיפרתי לך כבר על דוד שלי שהיה צייר וירה בעצמו?". אני עונה בחיוב, יוסל חוזר לעשר שניות לסיפור הברזים ואז שואל: "ועל הדוד שממנו גנבתי בנעוריי צילומים פורנוגרפיים כבר סיפרתי לך?" כן, אני עונה. יוסל ממשיך, וכעבור חמש שניות נוספות שואל אם ראיתי לאחרונה את כרמלה (רובין) ו/או את דני (קרמן). אני עונה בחיוב, ואז נזכר יוסל, ללא כל קשר לנושא הקודם, איזו התרגשות עוררו בו התמונות של וולאסקז אותן ראה לראשונה במוזיאון בווינה לפני יותר מ-70 שנה, משם הוא עובר לצייר הגרמני והמורה הדגול מאקס דרנר (MAX DOERNER), אשר פרסם בגרמניה בשנות העשרים ספר ששנינו מעריצים עד עצם היום הזה על הטכניקות של כל גדולי הציור, משם הוא עובר לסיפור נוסטאלגי (לא לפרסום!) אודות יצאניות העיר ורשה, הזכורות לו היטב מימי ילדותו, וכשהוא מבחין לבסוף במבט המיואש בעיניי הוא מפטיר: "נו, טוב, תכתוב כבר על הברזים שלי כל מה שאתה רק רוצה...".